בן שרון ובריין. נולד ביום י”ד בתשרי תשל”ז (8.10.1976) בערד. הבן השלישי במשפחה, אח לגיא, גלית ורועי.
רז החל את לימודיו בבית הספר “עופרים” שבערד. בסיום כיתה ד’ עברה משפחתו להתגורר באלפי מנשה, שם המשיך רז את לימודיו בבית הספר היסודי “צופי שרון” ובחטיבת הביניים “חצב”. את לימודיו סיים בתיכון “אוסטרובסקי” שברעננה.
רז היה חכם, נבון ופיקח, אך לא אהב ללמוד. אמו מספרת כי הייתה לו מחברת אחת לכל המקצועות וכי לא היה מקשיב בשיעור, אך כאשר שאלה אותו המורה שאלה על החומר, ידע תמיד את התשובה. לימים, כאשר היה בצבא, החליט להשלים בגרות במתמטיקה וביקש מהוריו עזרה במימון הלימודים. הוריו הציעו לשלם את הסכום במלואו, אך רז סירב ואמר כי אם לא ישלם בעצמו, לא תהיה לו מוטיבציה לעמוד במשימה. ואכן, רז מימש את תכניתו, ניגש לבחינה והוציא ציון גבוה מאוד.
רז היה רוכב אופניים מחונן. אהבתו לרכיבה החלה כאשר היה בכיתה ו’, אז הצטרף לדוושנים של אלפי מנשה. חלומו הגדול היה להשתתף ולנצח ב”טור דה פראנס”. כילד היה קטן וצנום ולא בקלות נמצאה לו שלדה שתתאים למידותיו. לימים גדל וצמח, ורכב על שלדה בגודל חמישים ותשעה סנטימטר, שעמה הוביל מירוצים רבים. בשנת 1990 זכה בגביע המדינה.
בשנת 1991 הצטרף רז לנבחרת ישראל באופניים והגיע להישגים גבוהים מאוד. הוא זכה בפרסים רבים, ואף נשלח פעמיים לתחרויות בגרמניה מטעם נבחרת ישראל. במהלך השנים שבהן היה חבר בנבחרת הטביע את חותמו על ענף האופניים בכלל, ועל קבוצתו מאלפי מנשה בפרט. היה מנהיג טבעי לקבוצה ובעל יכולת ביצוע גבוהה במיוחד. במסגרת הרכיבה פגש את רנן ערמון והשניים הפכו לחברים טובים, אחים של ממש, טיילו הרבה ביחד וחלקו חוויות משותפות.
בשנת 1991 השתתף רז במירוץ הקפת הכנרת, במירוץ קטעים, במירוץ אלפי מנשה, זכה במקום השני באליפות ישראל בכביש ובתחרות “נגד השעון”. בשנת 1992 השתתף במירוץ עין השופט, במירוץ אלפי מנשה, במירוץ ראשון לציון, וזכה במקום השני באליפות ישראל. גם בשנת 1993 זכה במקום השני באליפות ישראל. בשנת 1994 זכה בטור מצפה רמון.
לפני הצבא נסע רז עם אחיו גיא לצרפת, לבית הספר לנהיגה, והצטיין בתרגילים המסובכים שביצע.
רז היה מופנם מאוד, שקט, ועם לב רחב. הוא היה “אוסף” את הילדים שלא היו להם חברים, פורס עליהם את חסותו, ומשמש להם חברה, כדי שלא יהיו לבד. חבריו מעידים כי ידע לפרגן והיה חבר טוב. הוא היה אדם רגוע מאוד, ואי אפשר היה לריב אתו.
לרז היה חוש הומור מפותח. הוא היה מספר בדיחות בסבר פנים רציני, וכולם היו מתפקעים מצחוק. היה חביב הבנות, ובמהלך השנים היו לו חברות רבות.
רז אהב מאוד לשחות (ידע לשחות לפני שידע ללכת). הוא אהב אופנועים והתחרה באופנועי שטח. אהב מאוד לטייל, אהב לאכול ואהב לבשל.
ב-30.3.1995 התגייס רז לצה”ל, לפלוגת חה”נ בחטיבת הצנחנים, והתקבל לפלס”ר (פלוגת הסיור) של חיל הרגלים. הוא החל במסלול ההכשרה המפרך, אך עקב בעיות בברכיים נאלץ לפרוש. רז התקשה לקבל את עובדת עזיבתו את הפלס”ר, אך לבסוף השלים עם רוע הגזרה והשתלב בפלוגת ההנדסה החטיבתית בתפקיד צלם.
רז נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ’ בסיוון תשנ”ז (25.6.1997) בתאונת דרכים שאירעה בכביש עמיעד-קדרים, בעת שצוות הצילום שעמו נמנה עשה דרכו חזרה מצילום תרגיל בגבול לבנון, במצפה “עדי” ובמוצבים בצפון. בתאונה נהרג גם חברו לצוות, סמל טל אלקים.
רז היה בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באלפי מנשה. הותיר הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
הספידו ראש המועצה המקומית אלפי מנשה: “רז, נער ביישן וחמוד שגדל באלפי מנשה. הגעת לכאן ילד חייכן בן אחת-עשרה, וצמחת עם חבריך. היישוב התברך בנוכחותך, ילד חכם שמצליח כשהוא מחליט ללמוד, ידידותי ונעים לסביבתו, אהוב על חבריו וספורטאי בדם כמו משפחתו. כשבגרת, הצטרפת לחוג רוכבי האופניים ‘דוושני אלפי מנשה’ ושם היית המצטיין, אלוף קבוע שחזר כמעט מכל תחרות עטור פרסים וגביעים, אלוף הארץ לנוער. כשהגיעה העת להתגייס, בחרת בשירות בצנחנים, ולאחר שסיימת פרק נכבד במסלול, עברת לתפקיד אחר, ובתפקיד זה, במסגרת חטיבת הצנחנים, מצאת את מותך.
בשבועות האחרונים פגשתי אותך מספר פעמים וכדרכך בעיניים מושפלות, ביישניות, סיפרת לי על שירותך ומעט על תכניותיך לעתיד.
‘ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד’. פסוק זה יאה לרז ולבנים, חבריו למחזור ולבית הספר הקבורים כאן ביישוב.
רז, היום אתה נטמן באלפי מנשה, יישוב שיזכור אותך תמיד באהבה.”
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ”ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק: “רז תואר על ידי מפקדיו כחייל אחראי ומסור, שנטל חלק בתיעוד אירועים רבים במסגרת החטיבה, וביצע את המוטל עליו לשביעות רצון מפקדיו, בדרכו השקטה האופיינית לו. זכרו יהיה נצור בלבנו תמיד.”
כתב למשפחה סגן-אלוף בצלאל דוד, סגן מפקד החטיבה: “רז התגייס לצבא והתנדב לחטיבת הצנחנים, לאחר סדרת מיונים ואימונים בבסיס הקליטה והמיון של צה”ל. רז הגיע לחטיבת הצנחנים במחזור מרץ 1995 ועבר טירונות במחנה ‘סנור’. הוא לא סיים מסלול עקב בעיות רפואיות, ושובץ בפלוגת ההנדסה החטיבתית, בה מילא תפקידים שונים. לבסוף שובץ במפקדת החטיבה באוגוסט 1996. תפקידיו היו רבים. הוא שימש כאחראי מערכות הגברה, אחראי על תכנית השמירה בבסיס ‘בית ליד’, ועל הקשר עם האגודה למען החייל. כמו כן שימש רז כמסריט בצוות הצילום החטיבתי, יחד עם חברו הטוב טל אלקים. את כל תפקידיו מילא רז ברצינות ובמסירות, עם חיוך ביישן על שפתיו ומבט שובב בעיניים. מותו של רז הוא אבדה גדולה לחטיבת הצנחנים. זכרו יישמר תמיד בלבנו.”
הספידו חבר המשפחה: “אני מודה, רז בשבילי היה בתחילה אח של, הבן של… עד הטיול למכתש רמון. החלטתי קצת לבחון אותו, ‘להתקיל’ אותו בלשון שלנו, ואני כיוזם המסלול הותקלתי קשות… למעלה רמון, הידוע לשמצה אצל חובבי האתגרים, הוא פשוט חייך חיוך חביב, והמתין לנו, לנהגי הג’יפים למעלה. פתאום ראיתי לא את האח, הבן אלא את רז… בגרות, רצינות, מקצוענות. נכון, מדי פעם נהג להזכיר לנו צדדים נוספים, הרי לא כל אחד יודע להישאר עם חיוך ספק ביישן ספק אדיש. …
בתחושתי, רז יושב כאן, צופה עלינו ולא מבין על מה ולמה כל ההמולה. אומר, באותו חיוך, ספק ביישן ספק אדיש – תמשיכו בדרכי, תמשיכו ליהנות, תמשיכו לחיות, אני הייתי יודע לעשות זאת.”
ישיבת המועצה הראשונה באלפי מנשה שהתקיימה לאחר נפילתו של רז, נפתחה בדקה דומייה לזכרו, וראש המועצה נשא לזכרו דברים.
במלאות שנה לנפילתו, נשא אחיו דברים לזכרו: “עברה שנה ועדיין מוזר לראות את השם הכל כך מוכר הזה כתוב על האבן. בכל פעם זה נראה כמו חלום שעדיין לא נגמר, וכשנתעורר מחר בבוקר האבן כבר לא תהיה, רז יתקשר להגיד לנו שהוא ישן אצל מאיה כי שם יש לו מזגן, וזה כמובן אחרי שהוא יסיים את עבודתו בכיופים. ואם הוא לא נמצא, אז אולי הוא נסע לטיול אופנועים עם רנן, או שאולי הוא בכלל באוסטרליה, מממש את הטיול הגדול שלו כל כך ציפה. אני מנסה לחשוב לאן הוא נעלם לכל כך הרבה זמן, ואז, עם הזמן, שהרי כבר עברה שנה, אנחנו מתחילים להבין.
כל בוקר, ובייחוד בערבי שישי, ה’חסר’ הזה מורגש לנו מחדש, המיטה והחדר קרים ועזובים וכל מה שנשאר הם הזיכרונות הרבים. במעמדים אלו, תמיד אומרים דברים טובים, וגם הפעם אין הרבה רע להגיד. זוכרים רק את הדברים הטובים והמצחיקים שאיתם ובעזרתם קל יותר להתמודד. …
רז בטח יושב ומשקיף עלינו, לא מבין מה עושים כאן כל האנשים. הוא בטח מאוד נבוך מהמעמד, ‘מה, כולם כאן בשבילי?’. חבריו יעידו שלמרות שהיה אהוב על הבנות וידע שהוא נראה טוב, הוא לא היה שחצן ומתנשא. …
הזיכרון תמיד יישאר עם המשפחה, ההורים, שלעולם לא ישכחו שיש להם ילד, ולנו אח מקסים ומיוחד בשם רז. בשבילנו הוא תמיד יהיה אמיתי, הרבה מעבר לימי זיכרון ולאבן הנוראית הזאת.”
במלאות עשור לנפילתו, כתבו בני משפחתו: “רז, עשר שנים עברו מאז אותו יום בו מסלול החיים של כל אחד מאתנו השתנה ללא יכולת ממשית שלנו לעשות דבר בעניין ולהחזיר אחורה את הגלגל. הרבה קרה והשתנה – חתונות, ילדים, נכדים, נסיעות וטיולים, רק דבר אחד נשאר כפי שהיה ביום זה לפני עשר שנים, אותו זיכרון שקפא ואין ביכולתו של הזמן להשפיע עליו או לשנותו. רז נשאר כפי שאנחנו זוכרים אותו, כל אחד מאתנו – המשפחה והחברים – עם הזיכרון האחרון שלו.
אומרים שהזמן מקל ולומדים לחיות עם האובדן ועם הווקום שנוצר. בחלקה מדובר באמירה נכונה – נכון, לומדים לחיות עם האובדן, הוא הופך להיות חלק מאתנו ומלווה כל אחד מאתנו בחיי היום-יום שלנו. בחלקה השני האמירה כלל אינה נכונה. הזמן אינו מקל. ככל שעובר הזמן גוברות המחשבות – מה היה אם…? איך היה נראה מסלול חיינו? האחיינים, נועה, אייל ועדי אשר לעולם לא יכירו את רז. אחיינים ונכדים אשר לעולם לא ייוולדו. חוויות וזיכרונות אשר לעולם לא התרחשו! כל אלו הם תהיות ושאלות אשר לעולם לא נחווה ולעולם לא נקבל עליהם תשובות. … רז, היית ונשארת ילד בן עשרים ואחת, חייכן, ביישן, מלא חלומות ותכניות. אנחנו, החברים והמשפחה שנשארו להמשיך בחיינו מתגעגעים, והגעגועים רק מתגברים ככל שחיינו ממשיכים עם הזמן. אהבנו, אוהבים ונמשיך לאהוב לעולם.”
באזכרה שנערכה במלאות אחת-עשרה שנים לנפילתו של רז, כתבה האם: “… כל פעם שאני מדברת עליך אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, כי רז, באחת-עשרה השנים מאז שהלכת, לא עשית שום דבר חדש. … אני יושבת וכותבת את הדברים בחדר שלך שהפכנו לחדר מחשב ומשחקים לנעה, איילי ועדי ולנכדים שיבואו, ואני מסתכלת על התמונה שאתה חוצה את קו הסיום במקום ראשון במירוץ מסביב לכנרת עם הידיים למעלה, ואני זוכרת כמה היית מאושר באותו יום, ואני מסתכלת על כל הגביעים שלך וזוכרת איך היית מתוסכל כי כולם בגילך היו יותר גדולים וחשבת שלעולם לא תוכל להתמודד נגדם, ואז, במירוץ חולון, פתאום זה בא לך וניצחת את המירוץ הראשון – אבל לא האחרון – והיית בין הטובים ביותר בארץ. אני מסתכלת על הקיר שציירת עם עוז וצבעת אבל לא גמרת, ואני זוכרת איך החדר תמיד היה מלא חברים ורעש ומוזיקה.
אומרים שהזמן עושה את שלו אבל רז, אחרי אחת-עשרה שנים הזמן לא עושה שום דבר ואתה חסר לנו כל יום מחדש. יש לכולנו מקום ריק בלב ששום דבר ואף אחד לא יכול למלא, ורק הזיכרונות הטובים שיש לנו ממך מחזיקים אותנו, וכאשר אני מרגישה שהגעגועים מתחילים להיות יותר מדי אז אני חושבת על השקפת החיים שלך ואיך אתה היית רוצה שנמשיך, ואני יודעת שהיית אומר לחיות כל רגע, כי ככה אתה עשית בעשרים השנים שהיית אתנו.”
לזכרו של רז מתקיימים מירוצי אופניים. ב-30 באוגוסט 2008 ערכה המועצה המקומית אלפי מנשה יום הפנינג ותחרות אופני שטח לזכרו.
בית הספר התיכון “אוסטרובסקי” ברעננה הקדיש לרז דף הנצחה באתר האינטרנט שלו, בכתובת: http://razaber.blogspot.com.
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)